כניסה לחברים
סגירה

כניסה לחברים רשומים



תאילנד 2014 – מה עוד נוכל להרוס? - מאת בועז צור

תאילנד 2014 – מה עוד נוכל להרוס? - מאת בועז צור (הגדל)

"במקום יש מערה, במערה יש נסיכה

הנסיכה היא בובה בצורה של אישה..." (ערן צור)

 

אני לא הולך להתנצל כאן בפני אף אחד. מי שקורא/ת את דוחות הנסיעות שלי לחו"ל יודע/ת שחלק חשוב ועיקרי מפילוסופיית 'השמירה על שפיות' שלי גורסת שלפחות חודש אחד מחודשי השנה, על האדם (אני/ את/ה) לקחת את עצמו מכאן (מציאות היום יום של ארץ ישראל בעידן שנות האלפיים) ולנסוע לחופשה למקום כלשהו מחוץ לארץ, ורצוי להיות רחוקים ככל האפשר מאמצעי תקשורת, חדשות, עדכונים וכל כיוצא באלו.

 

האישה שאיתי 'זורמת' עם האיש שאיתה ובערך חצי מהשנה אנחנו או בדיונים לאן ניסע השנה, או בהכנות לקראת אותה הנסיעה, או בנסיעה עצמה, מה שמשאיר בערך חצי שנה להתמודד אם השאר (מציאות היום יום בישראל, ראו לעיל) ללא תקווה נראית לעין בצורה מיידית.

 

אז בכל אופן, השנה הבחירה הייתה תאילנד, שגם היא (כמו מקומות רבים אחרים בעולם) הייתה ארץ שבה חייתי בעבר ונקשרה לליבי מאוד, גם בחביבות תושביה המקומיים, בחיוכיהם המקסימים ובהליכותיהם העדינות וגם בשל יופייה המהמם של הארץ הטרופית הירוקה כל כך הזאת.

 

[זה בסדר, תגידו עכשיו שאני חי טוב, בנימה מלאת קנאה, כן, זה בסדר. אני מאוד משתדל]

עברנו את רובו של הקיץ הסיוטי הזה של ישראל 2014, עם האזעקות (אפילו למושב עופר בלב הר הכרמל הן הגיע כמה פעמים), החדשות, הדיכאון שבעוד מלחמה והייאוש שבמבט קדימה ("מתי כבר משהו הולך להשתנות במצב הנוראי הזה"?) והגענו לבסוף, כמעט על גחוננו, לאמצע חודש אוגוסט ולנסיעה אל נמל התעופה.

 

את כרטיס הטיסה לבנגקוק עם חברת 'רויאל ג'ורדן' שינינו לאל-על, עקב ביטולים של טיסות לירדן ואחרי שדרוג לא צפוי של המושבים שלנו, קיבלנו (בזכות הילד) מקומות בשורה הראשונה של הג'מבו, ממש על האף שלו, עם רחבת משחקים לילד וארבעה חלונות מכל צד של חרטום המטוס, ללא הפרעות כלשהן ואפילו עם הדומים להגבהת הרגליים. ממש פינוק. טיסת המשך מבנגקוק לקראבי הביאה אותנו מאוד קרוב אל היעד שלנו ('הביתה' שלי בתאילנד – חצי האי המקסים שבעבר נקרא 'פרא-ננג' והיום פשוט קוראים לו 'ריילי ביץ'', על שם אחד החופים שבו).

 

הסתובבות קצרה ברחובותיה של קראבי, בה לנו את הלילה הראשון, והרחה קצרה של ביוב העיירה הזורם ישירות את הנהר התוחם אותה לכל אורכה, גרמה לי לחשוב ששום דבר בעצם לא השתנה – התפריט במסעדה נראה דומה מאוד למה שזכרתי משנות התשעים של האלף הקודם, אפילו המחירים דומים; בשוק הפירות הלילי המקומי מצאנו מכל הטוב שמדינות טרופיות יכולות להציע – אננס, ענבים, רמבוטאן (סוג של ליצ'י), אבטיח, דוריאן ('מלך הפירות' שצחנתו עולה ובולעת את הכל מסביב) ועוד ועוד פירות שונים ומשונים, חלקם מזוהים וחלקם לא; מכסי הביוב החצי פתוחים ברחוב והריח, כן, הריח המוכר של ביוב פתוח – כל זה כמו לקח אותי בשניות שש עשרה שנים אחורה לפעם האחרונה שהייתי כאן והחזיר אותי מייד לאווירת המקום, מה שמאוד שימח אותי בעצם. אפילו כמה מילים בתאית החלו לצוף להן מתוך מעמקי זכרוני ולגרד לי את הלשון.

 

[איזה כיף, מחר נוסעים לפרא-ננג, רק שלא יירד גשם (הרי זה סוף מונסון וכבר ירדו כמה מילימטרים מאז שנחתנו כאן) חזק ושתהיה סירה במזח הקרוב למלון...]

 

אני יודע שלהגיע לפרא-ננג מצד החוף המזרחי, כדאי להגיע בזמן גאות, שאז הים מגיע קרוב מאוד אל החוף ולא צריך לדדות דרך מאות מטרים של קרקע בוצית של שפל, שמי יודע מה בדיוק היא מכילה אחרי כל השנים האלו של תיירות אינטנסיבית. למחרת, כבר מהבוקר המוקדם, בדקתי את פני הנהר בקראבי וכיוונתי לשעה די טובה. גם השמיים האירו לנו פנים ואחרי גשם הבוקר המסורתי של המונסון, חלה התבהרות מסוימת ואנחנו עלינו על סירה לכיוון 'חוף גן עדן' כמו שאני קורא לו, או פשוט אחד המקומות הדרמטיים והיפים ביותר על פני כדור הארץ שאני מכיר.

 

המנוע של סירת הלונג-טייל היה רועש כמעט כמו שזכרתי, אבל שש עשרה שנים אחרי, בכל זאת חלה השתדרגות משמעותית בכוח שהמנוע הזה הוציא מעצמו ובמקום ארבעים וחמש דקות, הגענו למקום בתוך עשרים. מזח פלסטי כחול וצף נמתח כמאה מטרים אל תוך הים, מה ששם את החשש שלי מפני הקרקע הבוצית החשופה בשפל קצת לצחוק. העמסנו את התרמילים על הגב, את הילד בעגלה והתקדמנו לכיוון החוף, כדי ללכת ולחפש מקום מגורים, שגם יתאים ליכולת התקציבית שלנו וגם יהיה נעים ונוח.

 

 

חוף פרא-ננג המדהים

 

ההתפקחות מתחילה עם הירידה מהמזח אל מה שפעם היה חוף חולי והיום הוא מעין שביל בטון הנמתח לאורך כל קו החוף ומורם כמטר וחצי מעל פני המים (בגיאות פחות, בשפל יותר...). קראתי כבר בספר ההדרכה שקניתי לפני הנסיעה שזו המגמה במקום ובתאילנד בכלל, זה גם היה אחד מגורמי ההחלטה לקחת איתנו את העגלה לילד לחופשה הזאת, אבל הכיעור של הבטון הרב במקום המקסים הזה הכה בי עם הנחיתה. 'כנראה שבניגוד לקראבי, כאן חלו שינויים יותר מרחיקי לכת ואולי לא כולם לטובה' – כך חשבתי לעצמי, בעודי מזיע תחת משא התרמיל וסוקר את רצועת מה שהיה פעם חוף דליל במבנים ושקט, שנהפכה לפס צפוף ורציף של מלונות ומקומות אכסניה, חנויות מכולת, מסעדות, אנשים באים והולכים וקצת בלגאן בעצם, בייחוד למי שזה מקרוב רק הגיע.

 

טוב, אי אפשר רק להתלונן. אחרי כעשר דקות נתקלנו בשלט של אחד מאתרי הבונגלוס הנחמדים יותר שמבטיח מחירים נוחים ומגוון של אפשרויות לינה. נכנסנו ושאלנו ולבסוף שכרנו לנו בקתת עץ ממוזגת ('מזגנים? כאן? לא רק מאווררים'?...) ועם מים חמים במקלחת ('מים חמים? באמת?'...) באותו האתר, מה שהסתבר לי גם כאותו המקום בדיוק שבו התגוררתי לפני אותן שש עשרה שנים בבונגלו מתפרק מבמבוק, עם נמלים בכל מקום וקופים שהיו באים מהג'ונגל הסמוך כדי לגנוב שאריות מזון מהמרפסת או כל דבר אחר שיכלו לגנוב.

ואכן, אחד הדברים הראשונים שראינו בעודנו מתקרבים אל הבקתה הוא את עדר הקופים הענק, מתקדם לו לאורכם של כבלי חשמל נמוכים שנמתחו מגבם של אתרי האכסניה השונים, לאורך הסלעים הגובלים בג'ונגל הירוק.

 

'חשמל, כאן, איזה לוקסוס' חשבתי בזוכרי את הגנראטורים שהיו מטרטרים עד שתיים עשרה בלילה ואחר כך, לכשכבו, השאירו אותך בלי אור ובלי אוורור עד הבוקר... 'אבל הכבלים האלו כל כך מכוערים...'

 

אותם הקופים, חוץ מזה שהבן שלי נגנב מהם לחלוטין ולא שבע מלראות אותם, גם עשו לנו לא מעט צרות וגרמו לנו להרגשה שאנחנו בתוך הכלוב בגן החיות, כשהם מתרוצצים לנו על המרפסת ומחפשים פירות ואנחנו מביטים בהם מתוך הבקתה... בסופו של דבר עברנו לבקתה יותר קרובה למשרד של האתר, כי זה נהיה ממש בלתי אפשרי לשבת במרפסת ולהירגע. הם כל כך רגילים להתקרב ולקחת מכל הבא ליד, מן הסתם גם שנים של תיירים לא מודעים מספיק הרגילו אותם שאם הם חושפים שיניים אז הם מקבלים ביתר קלות את כל מה שהם רוצים. בימי החופשה הבאים יצא לי לוותר על קלח תירס שלם לטובת קוף זכר ומפחיד למראה שהתקרב אלי בנחישות בלתי מתפשרת ולא חשב אפילו לאפשר לי למחות, ובהזדמנות אחרת, כשכל העדר מתחיל לרוץ אחריי כי החזקתי שקית עם קניות ביד, הייתי צריך להשתמש באותה השקית כבנשק ולנופף אותה אל מול פניהם של הקופים כדי להפחיד אותם ולגרום להם לסגת. באותה ההזדמנות הצלחתי. שקית הקניות נשארה ברשותי בשלמותה...

 

בטון בכל מקום, כבלי חשמל מרובים ומאוד נמוכים נמתחים לאורך קירות, צפיפות מדהימה של ריזורטים (כמו שחברה אחת שלי מהימים ההם הגדירה את זה: "הם בנו כאן על כל אינץ' מרובע של קרקע"), רצועת חוף בצד מזרח, שאף פעם לא השקיעו בטיפוחה, שתמיד הייתה יותר מוזנחת מהאחרות, אבל שעכשיו עלו ממנה גלי צחנה ממשיים במקומות שונים לאורכה. הרשמים הראשונים שלי מהמקום שפעם קראתי לו בית היו של רגשות מעורבים. אחרי ארוחת צהריים, השארתי את האישה והילד למנוחה בבקתה ואני הלכתי לחפש לי את צמח המרפא שאני מכיר כל כך טוב מהחיים שלי כאן, זה שעוזר תמיד להדחיק את כל מה שרק רוצים. לא נתקלתי בבעיה מיוחדת למצוא את מה שחיפשתי ואחרי עוד חצי שעה, הכל כבר נראה פחות חמור והכאב על השינוי שמודרניזציה מכניסה בדברים היטשטש קמעה...

 

הלכנו באותו ערב ראשון לחוף המערבי לרחוץ בים האנדמן המקסים ולראות אולי יהיה לנו מזל והעננים יזוזו ונראה גם איזו שקיעה. ריילי ביץ' תמיד היה ועדיין הוא חוף מקסים ויפהפה, עם סלעים דרמטיים שחולשים על שני קצותיו, עם רצועת חול לבן לא רחבה במיוחד, אבל נקייה ומזמינה אותך לרבוץ ופשוט לבהות במה שסובב אותך, בים הנפלא שנפרש לפניך ובאיים שבמרחק. אני הייתי בעננים (טוב נו, הייתי גם קצת מסטול...), הילד היה מוקסם ונרגש ולא הפסיק לרוץ אל הים והחוצה, צורח מחדווה, אפילו זוגתי שתחייה הייתה מלאה בחיוכים.

 

 

חוף ריילי

 

עוד מהדברים שנוספו לנוף השגרתי של פרא-ננג, כמתקן הכרחי בכל אתר ממוצע של בקתות נופש הוא בריכת שחייה, או בריכות שחייה באתרים היותר מושקעים ויקרים.  שוב, קשה היה לי לבקר את זה, אני שבא לנופש עם ילד קטן שבריכה היא עוד דבר שמעבירים בו חלק מהימים ומאוד נהנים בו, אבל אם משווים את התענוג של כל תייר מזדמן ועובר לנזק הסביבתי ולכמות המים והכימיקלים שהבריכות האלו צורכות, אני לא בטוח לאן בדיוק נוטה המאזן ולמען האמת, בימים שחייתי כאן והיה פה רק ים לשחות בו (לא נשכח – ים האנדמן החמים והנעים תמיד, עם המים הכחולים-ירקרקים, עם הדגיגים שנוגסים ברגליך נגיסות קטנות מדגדגות, עם הגלים הקטנים והמלטפים שבאים ומלחכים בחוף כל מספר שניות) – גם באותם הימים הרחוקים לא היה חסר כאן כלום, לפחות לא בכל הקשור לפעילויות מים לילדים ומבוגרים כאחד. למען האמת, כשאני חושב על זה, מספר האנשים שבאמת העסיקו את בריכת השחייה של האתר בו שהינו אנחנו לא עלה על שלושה בכל פעם, ברוב הפעמים זו הייתה השלישייה שלנו עצמנו (זוגתי, הילד ואנוכי). באתרים אחרים המצב היה דומה, אולי פרט לבריכה של האתר הסמוך לשלנו, הצמודה לשביל הגובל בחוף, עם מוזיקה רועשת משך כל היום, באר משקאות צמוד וברזי ג'אקוזי מבעבעים – בריכה שהייתה עסוקה למדי במשך היום כולו וחלשה על מקטע של החוף המזרחי במה שדייויד בואי יכול היה לכנות "Sound & Vision"...

 

כמה עוד נוכל להרוס? השאלה הזו חזרה ועלתה במוחי במהלכם של שבועיים ששהינו במקום שהיה לי בית ועדיין כל כך יקר אל ליבי. הבונגלוס מהעץ והבמבוק הפכו כולם במהלך השנים לבקתות בנויות לבנים ומרפסות בטון מרוצפות; שבילי החול שחצו את רצועת חצי האי ממזרח למערב הפכו כולם (למעט אחד בודד שהצלחנו למצוא שהפך רק בחציו) לשבילי בטון יצוק; האווירה המרווחת של אתרי בונגלוס מפוזרים ולא צפופים הפכה לצפיפות אוכלוסין כמעט עירונית, גם אתר על אתר וגם בקתות צפופות יותר ויותר ככל שאתר נחשב ליותר יקר ונחשק. על המחירים אני בכלל לא אתחיל כאן לדבר, פה לא קראבי והעלות כאן האמירה ביחס ישר לצפיפות (וכמובן לרמת הפופולאריות שהמקום תפס בתיירות העולמית).

 

באחד הימים העוקבים שוטטנו לכיוון 'מערת היהלום', עוד פנינה מקומית של מערת נטיפים עם קיר המשובץ באבן קריסטל ענקית מנצנצת באלפי אורות ונראית כמו קיר יהלומים שלם. בדרך לשם (בשביל הבטון שעבר לרגלי הסלעים מאחורי האתר בו שהינו) עברנו ליד ערימה של בקבוקי מים מינראלים ריקים, שמישהו פשוט ערם שם בצד השביל הנידח, למרגלות הסלע ולא חשב לרגע לפנות ולקחת משם. בפינה אחרת, לצד השביל החולי היחיד שנותר, ראינו מלא זבל זרוק, שקיות פלסטיק, שאריות בדים ושלל זבלים אחרים שפיזרו הקופים ששיחקו שם בין השיחים וקפצו אל תוך בריכת מים מזוהמת. להגנת העניין יש לומר שכמות כל כך גדולה של תיירות בכזה מקום קטן, מייצרת כמויות בלתי נדלות של זבל ופלסטיק ורוב רובו של הזבל הזה כן מפונה משם (פעם ראשונה שנתקלתי במקום ברכב ממונע, בצורה של טרקטור המושך עגלה עמוסה בשקיות זבל), מי יודע לאן...

 

כבר התחלנו כמעט להרגיש בבית. הלכנו כמעט כל יום לחוף פרא-ננג להתרחץ. חוף פרא-ננג הוא אחד המקומות היפים עלי אדמות ובעיני הוא המקום הקרוב ביותר למה שאני מכנה 'גן עדן'. קשה לתאר במילים את היופי של המקום ולמען האמת הוא נשאר לא נגוע בכלל בכל השנים האלו, אולי בזכות מערת הנסיכה שנמצאת בקצהו ונחשבת למושבה של 'אלת המקום'. הדבר היחיד שמאוד השתנה בחוף הזה הוא כמות האנשים שעוברת עליו מדי יום, בעיקר בסופי השבוע ומספר הסירות שחולפות על פניו בטרטור בלתי פוסק, כל הזמן פחות או יותר. בואו נאמר, שלרבוץ בדד על החוף הזה ולהשתזף ללא בגדים, זה עניין של נחלת העבר המוחלט...

 

 

מערת הנסיכה

 

בכל אופן, נהנינו כל כך לבוא לשם כל יום, לרבוץ קצת, לשחות קצת, לשחק בכדור עם הילד, לטייל בין הסלעים ולהראות לו את הדגים ששוחים שם במים ללא פחד. כל זאת עד ש...

יום אחד זוגתי מדברת עם אימה בטלפון (Viber קוראים לזה?) והיא (אימה) אומרת לה "להיזהר בשחייה בים, כי בחדשות אמרו שילד בן חמש מת מעקיצה של מדוזה קטלנית בחופי תאילנד"... היא הוסיפה עוד שהיא התלבטה אם לומר משהו בכלל ושהיא מקווה שהיא לא הורסת לנו כלום...

 

לא, בכלל לא. מה זה נהנינו אחרי זה לשחות בים, ללא חששות, בלי לחשוב בכלל על מדוזות קטלניות, בשלווה סטואית ממש... הקטע המטורף הוא שיום אחר כך, גם אמא שלי הזהירה אותנו מאותו הדבר בדיוק. אז כמה עוד נוכל להרוס? אני לא יודע אם להאשים את הפולניות היהודית או את רשת הסלולר שכבר אין מקום עלי אדמות שניתן בו להתחמק ממנה. כמובן, גם את עצמי אני יכול להאשים. בעבר התעקשתי עם האישה שהטלפון יהיה כבוי כל הזמן כשאנחנו בחופשה ויימצא איתנו רק למקרה חרום. מאז שהילד נולד, הפסקתי להתעקש...

 

זה עוד ממשיך. עוד אנחנו מרגישים כבר כמעט בבית (למרות ועל אף הכל), הלכנו לטייל ערב אחד לאורך המזח הכחול של מצופי הפלסטיק, אותו המזח שנחתנו עליו ביום הראשון. מריח הביוב הנישא לכל עבר לא יכולנו להתעלם ובעודנו הולכים לאורך המזח ראינו צינור מזדחל לאורך קרקע הים (שנסוג אל השפל באותו הזמן, משאיר את הקרקע הבוצית חשופה ונראית מגעילה מתמיד), שמסופו אפשר היה לראות את הזרזיף השחור והמצחין של נוזל הביוב הזורם לו בשלווה אל תוך מי הים. כן, תוצרי ההפרשה של כל התיירות המערבית הזאת, אלו שבעבר היו זורמים אל בורות ספיגה באחורי כל בונגלו, היום יש הרבה מדי מהם והפתרון היחיד לכמות האדירה הזאת של חרא, היא לנתב אותו ישירות אל הים, כן כן, אותו הים שבחופים היפהפיים האלו שמעבר לסלעים, אותם התיירים שמייצרים אותו שוחים מדי יום ומדגיו השונים הם ניזונים מדי לילה. מדהים היה לראות את מספר הסרטנים שמתחפרים להם במחילות בתוך אותו בוץ/רפש וממשיכים בחייהם כמעט באין מפריע, שוב – סרטנים שגם מעטרים את מגשי פירות הים המוגשים במסעדות המקומיות. שרשרת המזון?...

 

בסוף עזבנו. נסענו לקו-פיפי, המקום שכל כך נפגע מהצונאמי לפני כל אותן שנים וכבר כל כך נבנה מחדש מאז (שוב, עם המון בטון יצוק). התרחצנו ביום שהגענו במפרץ היפהפה של האי, שמאוחר יותר סיפרו לנו שכל הביוב זורם אליו (לא, לא נכנסנו שם יותר למים); חיפשנו את גן הזיכרון לאסון הצונאמי ומה שמצאנו היה גן סגור (לא כל כך נעים) ובניין בטון בן שלוש קומות שיהיה למוזיאון הצונאמי לכשיגמרו לבנותו; הצטיידנו בקצת מתנות לקחת לארץ בשוק הצפוף שמאכלס את כל מרכז האי וסירבנו לקחת חלק בתעשיית הסירות המקומית, כשבכל מרחק יריקה לאורך החופים המרכזיים של האי ישנה מן בקתה פתוחה שבה יושבים כעשרה נהגי סירה מובטלים שמנסים לשכנע אותך לשכור אותם לסיבוב לאן שזה לא יהיה, רק שיהיה להם מה לעשות באותו היום וכמה גרושים להרוויח. למען האמת, אני באופן אישי יצאתי מדוכא עוד יותר מסימני הקידמה בקו-פיפי מאשר מאלו בפרא-ננג. חשבתי לעצמי שגם כן קידמה, הרי אנחנו רק מעמיקים את סימני השעבוד של המקום, גם של האדם, גם של הטבע ולא מקדמים באמת שום דבר, אולי רק את ההרס הסביבתי והתרבותי.

 

 

הילד ואני מביטים בצינור הביוב על קרקע השפל הבוצית

 

אני לא רוצה להעביר כאן מסר מוטעה. הייתה לנו חופשה טובה בתאילנד, לי ולמשפחתי הקטנה והפקנו את מה שרק יכולנו מהזמן שלנו שם. אכלנו טוב, שחינו, השתזפנו, נחנו היטב, אפילו אפשר לומר שנהנינו מכל רגע. אבל זה לא בא לחפות על התחושה של כמעט אסון שאני יצאתי איתה מהמדינה הכל כך יפה ומכניסת האורחים הזאת, העשירה כל כך בטבע יפהפה, בג'ונגלים מרהיבים, בתרבות עתיקה ומכילה, באוצרות אינסופיים של מה שכבר שכחנו את ערכו בעידן שאנחנו חיים בו ובחלק העולם שממנו אנחנו באים – תחושה שאנחנו, הבאים ממדינות המערב (טוב, גם על זה אפשר לדון ולחלוק, אבל לא משנה...) משעבדים ללא רגישות וללא מידה את התרבות הזאת, את כל המתנות היקרות האלו לשירות הצרכים הגופניים הנהנתנים שלנו, לסיפוק האובססיה שלנו לקבלת תמורה לכסף הזה שאנחנו באים איתו אל אותן מדינות שאנחנו מכנים בהתנשאות בלתי נסבלת 'מתפתחות', שאולי הן מפותחות מאיתנו בהרבה, אבל הן פשוט קצת יותר עניות.       

 

בפלישת המערב לתאילנד אינה שום דבר חדש, אבל בתור מי שחי בה בעבר וחזר אליה אחרי הרבה שנים, הכתה בי ההכרה שמידת הנזק שאנחנו גורמים למקומות האלו היא אינסופית וסביר להניח שגם בלתי הפיכה וכן, יצאתי משם עם תחושה כבדה בלב ועם השאלה הזאת שמתרוצצת עד היום במוחי – 'מה עוד נוכל להרוס כאן'?

 

הייתי שמח לכתוב כאן מאמר משובב ומרענן על צמחי מרפא, אבל אני חייב לומר שגם עם כל הגראס התאילנדי שדחסתי אל תוך מוחי במשך שבועיים וחצי מהחופשה הזאת (גראס, שגם הוא כבר לא מרגיש כמו שהיה פעם, חיוור משהו ולא באמת ממסטל...), לא הצלחתי להדחיק באמת את הרשמים הקשים שיצאתי איתם. איכשהו, כשנשאלתי אם אני רוצה לכתוב משהו להוצאת גיליון חדש של 'קול הצמחים' ובתור הכותב העיקרי של מדור 'צמחים מטיילים' – חשוב היה לי לחלוק קצת מרשמים אלו עם הקוראים את מאמריי, גם אם המחשבות והרשמים הללו אינם הדברים השמחים ביותר בעולם וגם אם המאמר לא דן באמת בצמחים.

 

כמו שזה נראה לי היום, גם העולם הזה בעצמו, בעיקר זה המונהג ע"י מה שמכונה 'תרבות המערב', אינו מקום שמח כל כך וההשלכות של התרבות הזאת על מקומות בעולם ואגפים שונים ותרבויות אחרות של המין האנושי הן מרחיקות לכת והרסניות ביותר, אולי בעידן זה של חיינו יותר מאשר בכל זמן אחר בעבר. אולי מה שאני כותב כאן בא במטרה לעורר קצת מחשבות בונות במוחות של אלו הקוראים מילים אלו, בא בתקווה שיום אחד אולי נצליח לנסות להשתלב יותר בהרמוניה עם הסובב אותנו ופחות לשלוט עליו בכוח ולשעבד אותו לצרכינו.

 

לסיום סיומת, אני כן רוצה להמליץ לכל מי שרוצה לבקר בפנינה אמיתית עלי אדמות לנסוע לפרא-ננג, אשר במחוז קראבי בדרום תאילנד, רצוי בחודשי הקיץ (המונסון אמנם, אך העונה הפחות עמוסה בתיירים והיותר נוחה לשהייה וגם פחות יקרה). אתר הבונגלוס שאנחנו התגוררנו בו נקרא Anyavee וטיפלו בנו שם בהרבה חיוכים ובלב רחב. חלק מהבקתות שלהם בנויות מעץ והן מאוד נוחות. צריך לשים לב לא להשאיר פירות (או לצורך העניין – כל דבר אחר) בחוץ, אבל פשוט נהדר לשבת שם על המרפסת ולעקוב אחרי הקופים שמקפצים שם מעץ אחד אל משנהו ולהרגיש כאילו אתה חצי טרזן... אם תסעו, אנא מסרו את אהבתי הכנה אל המקום, זו פיסת אדמה שתמיד אתגעגע אליה ותמיד יהיה בה חלק פועם מהלב שלי. (נסיעה טובה...).

 

 

 

בועז צור BSc (hons.) Phytotherapy MCPP

הרבליסט וטייל מושבע. חי ועובד במושב עופר.

הרבליסט מוסמך, מורה לנושא רפואת הצמחים במכללות לרפואה משלימה ובאופן פרטי, מדריך סיורים בנושא צמחי מרפא, מטפל בתמציות צמחים ומייצר תמציות וקרמים.

פעיל בעמותה הישראלית לצמחי מרפא מזה כשמונה שנים, כחבר הוועד המנהל בעבר, ככותב לביטאון 'קול הצמחים' וכמדריך של סיורים באזור הכרמל.

אמצעי התקשרות:

04-9541034

boaz-zur@013.net

עבור לתוכן העמוד